“זאת מלאכת המחשבת של המחשבה, לצייר תמונה של העולם שאפשר לסמוך עליה וכמעט להאמין בה.”
מרטין בובר
*
הניסיון לחזור ולהתבונן בעבר הוא מרתק מכיוון שהוא מנסה לגעת במה שלא ניתן עוד לגעת בו לעולם. החזרה לאחור קורה וקוראת (מלשון מקרה ומלשון קריאה) תוך כדי התקדמות ומגע עם המילים הכתובות. על אף שהן נטועות בדף, הרוח שלהן לוקחת אותי איתה והלאה למקומות שגם כף רגלו של הזמן לא תדרוך בם.
פברואר 21, 2009
המחשבה מוקדשת לרם
מעשה בקשת ובסוס
התעוררתי לקולו של הגשם השוטף, וחלמתי בהקיץ על השמש עוד לפני שזרחה, ועל הקשת שהמפגש בינה ובין הגשם אולי יוליד. אחר כך קמתי לענות על שאלון. לא ידעתי מה לענות על אחת מן השאלות שהופיעה בו: "כמה טקסט יהודי את לומדת בשבוע?”
השאלה עוררה בי מחשבות קדומות יותר. "מיהו יהודי?" תהיתי.
על פי הדת היהודית, יהודי הוא (בין היתר) מי שלא יכול לחיות בלי ללמוד ובלי להתפלל בכל יום. לדעת הרמ"א על העובד לפרנסתו לחשב כמה כסף נחוץ לו ליום, ואם השיג את הסכום הזה, עליו להקדיש את שעות היום שנותרו ללימוד תורה. אך האם חשוב מה לומדים? האם לימוד הוא בהכרח קריאה בדבקות בתורה או תפילה שבה נע הגוף ונוטה קדימה ואחורה, לסירוגין?
לימוד אינו צריך להיות תמיד מתוך אותו ספר כשם שתפילה אינה תמיד אותה תפילה. עם זאת, יפה לתנועה שתהה אין-סופית, התקדמות (קדימה ואחורה) תוך כדי התבוננות בתורה או בספר אחר והשתאות בפני המילים על אין-ספור הצורות והיצירות הנולדות מתוכן. התבוננות מעין זו מובילה לעבר הבנה, הכרת תודה ותיקון.
ללמוד על משהו או מישהו אחר – על אודות העולם, הטבע, בעלי חיים ובני אדם, חבר, בן זוג, הורה וילד – משמעו ללמוד עוד על עצמך תוך כדי העמקת החיבור שלך לזולת – זו המטרה. לימוד זה שמביא עמו הכרות הדדית עמוקה בין הלומד ובין הנושא הנלמד, יכול למלא את מקומה של התפילה.
אני, שמתפללת רק לעתים, מצרה על כך שהתפילה אינה קיימת בחיי בעקביות, אך הלימוד נוכח בהן כל הזמן ושם אני
מ ת פ ל ל ת באמת ובתמים.
* * *
ספר מיתולוגיה שמצאתי על המדף בספרייה לימד אותי משהו על עצמי. באחד מהסיפורים גיליתי לראשונה את "איריס”, אלת הקשת בענן, וכמי שנושאת את השם הזה, התפללתי שאוכל לעשות לפחות חלק מן הדרך שהיא עושה. ליום הולדתי ה-33 קבלתי קשת יפיפייה בשמי ניו-יורק, ממש מעל גג ביתי. וליום הולדתי הארבעים שחגגתי בחצבה, קבלתי שני פלאים במתנה: האחד, גשם (בחודש אפריל באמצע המדבר), והשני, שתי קשתות שהופיעו בשמיים בו-זמנית בתגובה לחיבור של הגשם והשמש שהתלוותה אליו.
אני מאמינה בחיבור של שניים – אין זה מקרה שנולדו לי תאומים – והייתי רוצה להיות גשר המחבר בין בני אדם ובה בעת גם סוס הצועד עליו באצילות, כדי להוביל אדם אחד לקראת האחר. שם משפחתי – קבלרו, שמשמעותו בספרדית הוא אביר או פרש, אף הוא אינו מקרה.
ב"ספר יוסף" מאת יואל הופמן מצאתי תיאור יפהפה של מעשה רקמה.
לאחר שערכתי את הקטע התקבל "הסוס שאני רוצה להיות":
היום אוציא סליל חוטים מקופסת התפירה וארקום מחדש
את רגלו של הסוס. והסוס יוריד את רגלו. ואחר כך
ארקום את רגליו כשהן עולות ויורדות עד שהסוס יגיע
לפתח הארמון. וכשהסוס יגיע לפתח הארמון ארקום את
האיש יורד מן המרכבה ואושיט לו פרחים.
הסוס נערך, נרקם מחדש ונשלח בדואר כמתנה ליואל הופמן.
אני רק הסוס ושניים הם מחולליו – זה הרוכב על הסוס ועושה את הדרך וזה העומד בצידה השני לקבל את הפרחים.