מכתבים לתמי
מתנה לחברתי תמי ממני.
מכתבים ובהם בעיקר שירים ששלחתי לתמי בכל יום שלישי ושישי בשבוע. הם ליוו אותה במשך תקופת מחלתה ועד ליום מותה.
*
כשחברתי תמי חלתה חיפשתי משהו שיתמוך בי כדי שאוכל לתמוך בה. את שחיפשתי מצאתי בשירים וקיוויתי שגם תמי תמצא אותו שם. וכך, בכל יום שלישי ושישי בשבוע שלחתי לה בעילום-שם שיר ולעיתים טקסט אחר. תמי סיפרה לי שאיננה יודעת מי שולח לה את השירים אך היא מצפה בקוצר רוח למצוא אותם בתיבת הדואר שלה.
מכתב ראשון – שעות ביקור
למכתב הראשון ששלחתי לתמי קראתי "שעות ביקור", ובו ציטטתי קטע מתוך הספר "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי:
"למחרת היום חזר הנסיך הקטן ונפגש עם השועל. הלה פנה אליו ואמר: "מוטב לשוב יום-יום באותה השעה. אם תשוב, למשל, בשעה הרביעית אחר הצהרים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר! אך אם תבוא בכל שעה שתהייה, לא אדע לעולם אימתי עלי להתכונן בלבי… כי גם בעניין זה יפה כוחם של טקסים קבועים.”
* * *
לא ידעתי כיצד לנהוג, חששתי לטעות ובחרתי בעשייה אנונימית. חשתי שכל דבר שאעשה, טוב ככל שיהיה, לא באמת יקל על תמי שנמצאה אז במסע מסתורי ובודד – שגרה של טיפולים, בדיקות, כאבים ובחילות. המכתבים, כך רציתי להאמין, היו משהו שתמי הייתה יכולה לצפות לו, משהו שהיא הייתה יכולה לתהות בנוגע למהותו ולהסתקרן בנוגע לזהות השולח אותם. קיוויתי שהיא תראה בהם משהו קבוע ויציב שניתן לסמוך עליו, משהו מעודד ומנחם. ניסיתי לנטוע בהם משהו מסקרן ומסתורי, מרגש באלמוניותו, משהו שניתן להצמיד אליו אין-ספור שמות, משאלות וכמיהות… שפותח אפשרויות, געגועים לאהבות ישנות והתעוררות של אהבות חדשות.
כשביקרתי את תמי היא העלתה בפניי את השערותיה בקשר לזהות השולח: "אולי זה חבר שלי לשעבר שיצר איתי קשר… במחשבה שניה, זה בטח לא גבר השולח אותם; יש בהם סוג כזה של רגישות המתאימה יותר לאישה, ואולי בכלל זה לא "אדם" השולח את המכתבים אלא ארגון שהתפקיד שלו הוא לדאוג לחולים ולשלוח להם מכתבים עם שירים… "
בתחילה רציתי לסקרן אותה, לתת לה חומר למחשבה ולאחר זמן מה לגלות לה שאני השולחת. אולם בשלב מסוים הרגשתי ש"המשחק" הפך לסוג של שקר לבן, לסוד הכרחי, ולא יכולתי לגלות לה את האמת. הרגשתי שתמי ציפתה שמישהו חדש יכנס לחייה, ואני רוצה להאמין שנהגתי נכונה בכך שלא נחשפתי בפניה – הסוד ששמרתי הפך למעין הוויה שעטפה וליוותה אותה במסע שלה.
חרטה
תמי הייתה אדריכלית ומעצבת פנים. "בית" היה הנושא של קבוצת שירים שליקטתי מתוך גיליון השירה של הליקון ושלחתי לה. אחד השירים למשל, היה שיר ללא כותרת של אנדרה לאפון:
"אני חולם על בית, בית נמוך עם חלונות
גבוהים, ושלוש מדרגות שחוקות מאבן מוריקה.
בית עני, סודי, כמו בתחריט עתיק.
בית שחי רק בתוכי, ושאליו ארצה לגשת
ולשבת כדי לשכוח את הגשם ואת היום האפרורי.”
מאותו גיליון שלחתי גם שירים על גוף-שהוא-בית ושירים על בית-של-שיר. לעיתים צרפתי לשיר גם בקשה: “ציירי לך בית"… “כתבי לך בית"…
אני מנחשת שלא הצלחתי לעודד את תמי או לעזור לה באמצעות השירים האלה; הם רק הגדילו את כמיהתה לבית חדש, את תסכולה מכך שלא היה באפשרותה לעבור דירה ואת אכזבתה מכל אלה שלא עזרו לה בכך. מאז שחלתה, תמי לא אהבה את דירתה מכיוון שלא הייתה בבניין מעלית. כאבים קשים תקפו אותה בכל פעם שירדה או עלתה במדרגות, בצאתה לבית-החולים לטיפולים או בפעמים המועטות כשעוד נותר בה כוח לצאת לטיול בשכונה. היה יכול להיות נפלא אילו מצאנו לה – חברים ובני משפחה – דירה חדשה ונגישה בקומת קרקע או דירה עם מעלית. חלק מהכאבים היו נחסכים ממנה והיא הייתה יכולה ליהנות מטיולים רבים יותר ואולי אף לזכות לקרב בעצמה את נס הרפואה.
"מתנות" שלאחר מותה
בלוויה שנערכה ב-18 ביולי, 2006, חשפתי את זהותי והקראתי לתמי ולכל הנוכחים את השיר האחרון ששלחתי לה – "ככלי" מאת חיה אסתר, שערכתי מחדש בשבילה. השמטתי ממנו שמות והותרתי בו הוויות.
בית מתוך השיר:
“…
לִבִּי יָצָא אֵלַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם כְּלוּם
הָיִיתִי כֻּלִּי רֶגֶשׁ לָבָן אַהֲבָה שׁוֹמַעַת יָצְאָה מִמֶּנִּי
הָיִיתִי תְּהוּדָה יוֹנֶקֶת שִׁירָה
שְׁלֵמוּת כָּזוֹ לֹא יָדַעְתִּי מֵעוֹדִי
בַּת קוֹל נוֹלְדָה מִמֶּנִּי
וְיוֹם עָשִׁיר בִּצְבָעָיו בְּרֵיחוֹתָיו בִּנְשִׁימוֹתָיו הַכֹּל נָשַׁם מִמֶּנִּי"
*
באחת האזכרות לתמי העברתי בין הנוכחים קליפה שנשרה מעץ עטופה בחוטי רקמה, ובקשתי מכל אחד שיפרום לו חוט צבעוני אחד מן המעטפה. תוך כדי פרימה, הקראתי שורות אחרונות מתוך השיר "חדרה של אמי הואר “ מאת זלדה.
“כשאמות -
יפרום אלוהים את רקמתי
חוט-חוט,
והימה ישליך צבעי
אל מחסניו שבתהום.
ואולי יהפכם לפרח ואולי יהפכם לפרפר
כהה-לילי-רך, כהה-לילי-חי.”
